שבת. קצת אחרי שכל האורחים מתפזרים, אני יושבת שרועה על הספה ובוהה בה. במסגרת.
זאת לא בדיוק מסגרת, יותר מגירה שהתפרקה לה מאיזה ארון. כזאת ששמרתי כי אולי מתישהו אעשה איתה משהו.
אני בוהה בה ונזכרת שבבוקר, כשסידרתי עם שיר את החדר, מצאנו את אוסף הפיות שלה.
פיות קטנות מנצנצות, יושבות אחת על השניה בתוך קופסא.

אני בוהה במסגרת ורואה איך היא הופכת לסיפור. לעולם קסום של פיות.
העיניים שלי אומרות 'מחר', אבל הרגליים קמות מעצמן. אפילו שלילה וכל הבית כבר ישן.

אני מפנה את השולחן ומתחילה לעבוד.
מדביקה טפט עדין שיתאים לפיות, צובעת, קודחת (בשקט) כמה חורים קטנים (כדי שהפיות יוכלו לרחף) ובונה להן בתים קטנים לשבת בתוכם. מניחה, מזיזה, מניחה שוב, תולה, מדביקה ובודקת שכל אחת מקבלת את המקום שמתאים לה. זהו. סיימתי.
אני מעמידה את המסגרת על השולחן ומתרחקת שני צעדים אחורה.

מתבוננת בה ורואה אותי.

את לימודי ההנדסה שלמדתי בטכניון
את לימודי עיצוב הפנים והעיצוב הגרפי שכל כך אהבתי
את קורס הנגרות שנתתי לעצמי במתנה
את ההשראה משיטוטיי האינסופיים ברחבי הרשת
ואת כל אותן שעות בהן הרכבתי קומפוזיציות שיודעות לספר סיפור.

הכל התחבר לי. בריבוע.